<h1>סמ"ג לאוין סימנים ק"מ—קמ"א</h1>
<h2>דף ט:</h2>
תשע חנויות כולן מוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבילה ולקח מאחת מהן ואינו יודע מאיזה לקח ספיקו אסור (חולין צ"ה א') שכל איסור הקבוע בין היתר נדון כמחצה על מחצה. ושני ענייני קבוע הן הקבוע הזה שהאיסור מבורר מקומו מן התורה, ויש עוד קבוע מדברי סופרים, איסור והיתר המעורבים יחד כגון שור הנסקל שנתערב מחיים עם שאר שוורים וחטאת המתה שנתערב[ה] עם שאר חטאות שמן התורה בטלה ברוב ואמרינן בזבחים בפרק התערובת (ע"ג א') שבעלי חיים חשובין ואינן בטילין וקורהו לשם קבוע (ע"ש תד"ה ספקו, ופסחים ט' ב' תד"ה היינו), וכן כל דבר שיש לו מתירין כגון ביצה שנולד[ה] ביום טוב שיש לה היתר אחר יום טוב שאומרים חכמים (ביצה ג' ב') שאפילו באלף כמותה אינה בטילה וכן תניא בפרק הנודר מן הירק (נדרים נ"ח א') כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו בו חכמים שיעור וגרסינן בירושלמי דנדרים (פ"ו ה"ד) בד"א במינו אבל שלא במינו בנותן טעם, ובסוף ביצה (ל"ט א') שאומר לעניין תחומים שמים ומלח אינן בטלין בעיסה מפני שיש להם מתירין לשם המים והמלח שהעיסה נעשית מהן נחשבין מן העיסה (תד"ה משום), וכן יין נסך (ע"ז ע"ד א') וחתיכה הראויה להתכבד (חולין ק' א') ובריה שלימה (שם) ודבר שבמניין בעודו שלם (ערלה פ"ג מ"ז—ח') כל אלה אינן בטלין וחשובין קבוע מדרבנן. וכן כתב מורי בשם ר"י שמפורש בירושלמי דמסכת שביעית פרק שלשה ארצות (ה"ג) דקתני התם זה הכלל שהיה רבי שמעון אומר משום רבי יהושע כל דבר שיש לו מתירין כגון טבל ומעשר שני והקדש וחדש לא נתנו לו חכמים שיעור אלא מין במינו במשהו שלא במינו בנותן טעם ודבר שאין לו מתירין בין במינו בין שלא במינו בנותן טעם, והגירסא כך היא נכונה מדפריך עלה דהא מילתא בירושלמי, והרי שביעית דאין לה מתירין ולא נתנו לה חכמים שיעור דתנן במסכת שביעית (פ"ז מ"ז) דשביעית אסורה בכל שהו במינו ושלא במינו בנותן טעם (עי' ר"ש שביעית פ"ו מ"ג).
ודין שנים קבועין הללו חלוקין שהרי בקבוע דתשע חנויות שהוא מן התורה אם פירש ממקום הקביעות שלא בפנינו מותר מטעם שסברא היא שכל הפורש מן הרוב פורש, שאם פירש בפנינו לא הפסיד קביעותו כמו שמוכיח בפרק קמא דפסחים (ט' ב') ואין לגזור שמא יקח מן הקבוע מאחר שהקבוע ניכר (ויודע) [וידוע] האיסור היכן הוא, אבל בקבוע שהוא מדברי סופרים מאחר שמן התורה בטל ברוב אף הפורש אסור שאם היינו מתירין הפורש יבא להתיר הקבוע כמו שאומר בפרק התערובות (זבחים ע"ג ב') על אותה שכתבתי למעלה, כך פירש רבינו יצחק (פסחים ט' ב' תד"ה היינו ע"ש), ורבינו יעקב היה מחלק דווקא בקדשים יש להחמיר בפורש כמו שאומר בפרק התערובת (זבחים ע"ג ב') אבל לא בחולין, וכשנכנס זאב לעדר ודרס בהם שנים או שלשה היה מתיר הפורש מפני שיש לו לומר [ש]מן הרוב פירש, ואין נראה לרבינו יצחק בן אחותו אלא כמו שאמרנו (חולין צ"ה א' תד"ה הכא).
<h2>דף כג.</h2>
בירושלמי (שביעית פ"ז ה"א) אומר כללו של דבר כל שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה וכל שאיסורו מדברי סופרים כגון חלב שחלבו גוי ואין ישראל רואהו ובגבינות הגוים מותר לעשות בהן סחורה (ע"פ רמב"ם מאכ"א פ"ח הל' י"ז—י"ח), ומקשה הירושלמי והלא נהגו העולם לעשות סחורה בסוס וחמור ובגמל ומתרץ למלאכתו הוא גדל. עוד שנינו במסכת שביעית (פ"ז מ"ד) ומביאה בפרק כל שעה הצייד שנזדמנו לו חיה או עוף ודגים טמאים מותרים למוכרן אבל לא יכוין מלאכתו לטמאין (שם הל' י"ז), ומכאן הורו הגאונים לאדם שגבה חבית של יין של גוים בחובו (שיכול) [שמותר] למוכרו.
<h2>דף ל:</h2>
גרסינן בפרק כל הבשר (חולין קי"א ב') אמר חזקיה משמיה דאביי הלכה דגים שעלו בקערה מותר לאוכלן בכותח, פירוש דגים רותחין שעלו מן הצלי לתוך הקערה שאכלו בה בשר רותח מותרים הדגים לאוכלן בכותח שיש בה חלב לפי שנותן טעם בר נותן טעם הוא, שהבשר נותן טעם בקערה והקערה בדגים ועדיין שני טעמים הללו של היתר, וכ"ש נתבשלו במחבת שיש כאן שלשה טעמים של היתר, הבשר נ"ט במחבת והמחבת במים והמים בדגים, ואף על פי שהדגים נוגעין קצת במחבת מ"מ רוב הטעם נפלט במים (ע"פ סה"ת סי' ס"א ע"ש). וקערות מקונחות שמשתמשין בהן בשר שהודחו במחבת שמשתמשין בה חלב ושניהן בני יומן אם המחבת על האש הכל אסור ואין דומה כלל לדגים שעלו בקערה [של בשר] שלשם כשהטעם השני של בשר בדגים עדיין הכל היתר ואותו טעם שני נכנס בכותח אבל בכאן מיד כשהטעם שני של בשר ושל חלב נכנס במים מיד נאסרין המים וחוזרין ואוסרין הקערות והמחבת, אבל אם המחבת אינה בת יומא אינה אוסרת שום דבר והרי היא כמו שאינה ולא עוד אלא שאין נאסרת לבשל בה חלב שהרי יש כאן שלשה נותני טעמים של היתר, מן הבשר בקערה ומשם למים ומן המים למחבת ועדיין היתר הוא כיון שאינה בת יומא, אפס דגים שצלאן בשפוד שצלו בו בשר שמא יש להחמיר בהן יותר מדגים שעלו בקערה, ומה שאומר שם במסכת ע"ז (ע"ו א') כל יום ויום נעשה גיעול לחברו ומותר לצלות שלמים של היום בשפוד שצלו בו שלמים אתמול ולא נאמר שממעט באכילת שלמים שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחד ועתה שבלעו שלמים של היום משלמים של אתמול אין נאכלין אלא עד הלילה, וזה לא נאמר ומותרין עד הלילה של מחר, אין ללמוד משם היתר לנצלה שהרי שם הטעם מפני שמין במינו בטל ברוב מן התורה ובכלי המקדש העמידוהו על של תורה, וגם אין להביא ראיה לאסור לנצלה ממה שאומר בפרק כל שעה אין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת כולה אסורה עד שיסיק את התנור פעם שניה פן יבא לאכול הפת ההוא עם חלב ולשם שני טעמים יש האליה בתנור והתנור בפת, ויש לחלק כי לשם שמנונית בתנור אי איפשר להתקנח יפה והוא נותן טעם הבא מן הממש ולכך אסור (עי' תד"ה הלכתא וסה"ת סי' נ"ט—ס"א).
<h2>דף לו.</h2>
תניא בפרק כל שעה אין לשין את העיסה בחלב ואם לש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה, ומסיק דכעינא דתורא שרי, פירוש מותר ללוש בחלב עוגה קטנה כעינו של שור מפני שנאכלת מיד ולא יבא לידי שכחה שיאכלנה עם בשר (ע"פ רש"י).
<h2>דף מז:</h2>
מסכת פסחים
<h2>דף מח.</h2>
תרומה עולה באחד ומאה במינו ודורש בסיפרי (קרח פיסקא ו') מכל חלבו את מקדשו ממנו שאם חזר ונפל בתוכו מה שאתה מרים ממנו הרי הוא מקדשו, ובתרומת מעשר שהוא אחד ממאה מדבר בעניין ומלמדינו שאם חזרה לתוך התשעים ותשעה מקדשו, מכאן אמרו תרומה במאה עם האיסור אסורה במאה והיא מותרת (ר"ש ערלה פ"ב מ"א), ואסמכתא בעלמא היא שהרי מן התורה בטלה ברוב כדמוכח בפרק הערל (יבמות פ"ב א') גבי שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה וכו' שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו אמר רבי יוחנן והוא שרבו חולין על התרומה (נדה מ"ז א' תד"ה אתי). הערלה וכלאי הכרם הואיל שכפל איסורן שהן אסורין בהנאה כפלו בעלייתן (ירושלמי ערלה פ"ב ה"א) ואמרו שעולין באחד ומאתים, אמנם מן התורה בטלים ברוב כדאיתא בפרק הניזקין (גיטין נ"ד ב') גבי אגוזי פרך של ערלה שנפלו לתוך של היתר ונתבצעו, ודרשה דמן המאתים (פסחים מ"ח א') אסמכתא היא (נדה מ"ז א' תד"ה אתי), במה דברים אמורים כשנתערב במינו אבל שלא במינו יש בהן בנ"ט אינו בטל אין בהם בנ"ט בששים. שנינו (ערלה פ"ב מ"א) התרומה ותרומת מעשר החלה והביכורים שכולם נקראים תרומה עולים באחד ומאה וצריך להרים מן המדומע כשיעור התרומה שנפלה והשאר מותר, ומפרש בירושלמי (ערלה פ"ב ה"א) מפני גזל השבט, כלומר מפני גזל הכהן, ומעלה היא בתרומה ואין צריך לעשות כן לאיסור אחר שנתבטל.
<h2>דף עד.</h2>
וכן הדין אם הכניסו כף חולבת בתוך קדירה של בשר רותחת או להפך שבכל מה שנכנס מן הכף בקדירה יש לשער שאין לעמוד על הדבר כמה איסור יצא ממנה, אבל מה שלא נכנס בקדירה אין צריך לבטל אפילו היא של מתכת שכשחם מקצתו חם כולו כדאיתא בפרק כיצד צולין מכל מקום אינו מוליך בליעתו בכולו. והרי יש לך כאן חמשה דינין. הראשון. כף חולבת בת יומא בקדירה של בשר אם יש ששים ממה שתחב מן הכף בקדירה, הקדירה והתבשיל מותרין והכף אסורה מפני שבלועה הוא מבשר ומחלב (בחלב) ואם אין ששים הכל אסור (סה"ת סי' מ"ט). והכלים הללו שאסרנו מותר לתת לתוכן צונן ופירות אף על פי שבלועים מאיסור הנאה שהרי החבית הבלועה מיין נסך אמרינן בפרק אין מעמידין (ע"ז ל"ג ב') שמותר לתת לתוכה שכר, אף על פי שחרס הדרייני שהוא שברי חרסים חדשים הבלועין מיין נסך ואומר שם (ל"ב א') שאסור לסמוך בו כרעי המטה זהו לפי שרוצה בקיומו מפני היין הבלוע בו (ע"פ סה"ת סי' נ"ה) שמפליטין אותו במים ע"י שרייה. הדין השני. כשאין הכף בת יומא הכל מותר הקדירה והתבשיל ואפילו אין [בו] ששים לבטל אבל הכף מ"מ אסורה שהרי בלועה מטעם בשר לכך אסור לתוחבה בקדירה של חלב ואוסרתה ואף בדיעבד בתוך מעת לעת, וגם בקדירה של בשר אסור לתוחבה לכתחילה, שיש בה איסור אף על פי שאינה בת יומא שגזרו חכמים פן יבא להקל בבת יומא, ואין סברא לומר שנגעלה כשנתחבה בקדירה של בשר ופלטה החלב (ע"פ סה"ת סי' מ"ט). הדין השלישי. שצריך החכם לחקור ולדרוש אם משנתחבה הכף בקדירה נתנו מים בקדירה דאין מצטרף לששים המים ששמו אחר כך (ע"פ סה"ת סי' ע"ד). הדין הרביעי. אם נשפכו המים שבקדירה והדבר עומד בספק אם היה ששים אם לאו, לדברי רבינו שלמה שאומר (חולין צ"ח ב' ד"ה לטעם) טעם כעיקר מדברי סופרים דנין בספיקה זו להקל, ולדברי רבינו יעקב שאומר (שם תד"ה רבא) טעם כעיקר מן התורה דנין בספיקה זו להחמיר. אפס אדם שאינו בקי לשער זה אינו קרוי ספיקה (ע"פ סה"ת סי' מ"ט ע"ש). הדין החמישי. כתוב בספר התרומה (סי' ע"ה והובא בע"ז ע"ו א' תד"ה בת), כשהחכם בא להתיר תבשיל המבושל בכלי אוסר על ידי שהקדירה אינה בת יומא או פעמים שכבר עבר שבוע, צריך לחקור אם בכלי הוחמו בו מים בתוך מעת לעת שעשו בו האיסור, שכך שוין המים לבדם כמו האיסור עצמו שכל המים נעשו נבילה מאחר שלא היה בהן ששים לבטל פליטת האיסור שבכל הקדירה יש לשער וחזרו ונבלעו, אמנם אם לא נשתמש בתוך הקדירה כי אם דבר היתר כגון בשר היתר ואחר מעת לעת בשלו בו חלב ובנתים נתנו מים חמין בקדירה (זה) אין החמין אוסרים הקדירה להחשיבה לחלב הבא אחרי כן כבת יומא.
<h2>דף עה:</h2>
שנינו בפרק כל הבשר (חולין ק"ח א') טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר אם יש בנותן טעם באותה חתיכה אסור ניער את הקדירה אם יש בנותן טעם בקדירה אסור עד כאן המשנה. לדברי רבי חנינא ורבי יוחנן שאומר אפשר לסוחטו אסור כיצד חתיכת בשר שנאסרה מחמת טיפת חלב או דבר אחר ונעשית נבילה ואחר כך נתן אותה חתיכה בתוך הקדירה שיש בה הרבה חתיכות בשר והאיסור נסחט ממנה ואוסר החתיכות שבקדירה עד ששים ואם יש ששים חתיכות של היתר לבטל אותה חתיכה אף על פי שהאיסור נסחט ממנה ונתבטל בשאר חתיכות אמר רבי יוחנן שאותה חתיכה לעולם אסורה, והלכה כמותו לגבי שמואל וריש לקיש שאומרים מותרת, ולפי עניין זה כך פירוש המשנה, טיפת חלב שנפלה על חתיכת בשר ואין ששים באותה חתיכה לבטל הטיפה נאסרת החתיכה ונעשית נבלה לפי שיש בה נתינת טעם של חלב ואם אחר כך ניע(ו)ר את הקדירה בכף ועל ידי כן נכנסה החתיכה בתוך הרוטב אז צריך ששים בקדירה לבטל החתיכה שנאסרה (ע"פ סה"ת סי' נ"א ע"ש), ומכל מקום אותה חתיכה אסורה עולמית, ואם מיד שנפלה הטיפה ניע(ו)ר הקדירה אין צריך כי אם ששים בקדירה לבטל הטיפה. מתוך פירוש רבינו שלמה שפירש בגמרא (ק"ח ב' ד"ה ניער) מוכיח שרוצה לומר שאפילו החתיכה בתוך הרוטב כשנפלה טיפת חלב עליה אם לא ניער וכיסה אין מסייע הרוטב לבטל טעם הטיפה אבל כשניער את הקדירה מוליך הוא את הטיפה בכל הקדירה ומסייע כל מה שבתוכה לבטל הטיפה וכן כשכסה הקדירות עולות הרתיחות משוליה לפיה, אפס נראה לפרש שאם החתיכה שנפל עליה האיסור מקצתה בתוך הרוטב מתערב הטעם בכל מה שבקדירה ואפילו לא ניער ולא כיסה וכל מה שבקדירה מסייע לבטל טעם האיסור, ומשנתינו מדברת כגון שיש חתיכה אחת לגמרי חוץ לרוטב ומונחת עם שאר חתיכות שמקצתן בתוך הרוטב ומקצתן חוץ לרוטב ונפלה הטיפה על אותה חתיכה שכולה חוץ לרוטב (ואין) [דאין] מתפשט טעם החלב ויוצא לחוץ מן החתיכה ואין מפעפע מחתיכה לחתיכה אלא אם כן ניער וכיסה, ולפירוש זה היה יכול לחלק בלא ניער וכיסה ולשנות [ו]אם היתה חתיכה בתוך הרוטב אם יש נותן טעם בקדירה, אלא שונה ניער מפני שדבר פשוט הוא שבכל עניין שתהא אותה חתיכה מונחת שנפלה עליה הטיפה מצטרף כל מה שיש בקדירה לבטל החתיכה עם הטיפה (חולין צ"ו ב' תד"ה אם), ואם לא ניער את הקדירה, וסילק את החתיכה שנעשית נבילה, אינה נאסרת אפילו אותה חתיכה שהיתה נוגעת בה ובעניין זה אומר התלמוד בגמרא (ק"ח ב') שכשלא ניער כלל מבלע בלע מיפלט לא פליט (ק"ח א' תד"ה טיפת), שאף על פי שחתיכה שאיסורה מחמת עצמה כגון של נבילה היתה אוסרת במגעה אם היתה חמה כמו שאומר בפרק כיצד צולין חם לתוך חם דברי הכל אסור, מכל מקום הואיל ואין חתיכה זו נאסרת אלא מחמת בליעה אינה אוסרת הנוגעת בה ביבש אלא על ידי רוטב בניער וכיסה (ע"פ סה"ת סוף סי' נ"א ע"ש).
<h2>דף עו:</h2>
תניא בפרק כיצד צולין פת שאפאה עם צלי בתנור אסור לאוכלו בכותח, ופירש רבינו שלמה (ד"ה אמר) שאין הלכה כן דהא קיימא לן כרבא דאמר במסכת ע"ז (ס"ו ב') גבי ההיא בת תיהא דריחא לאו מילתא היא, פר"ח (שם תד"ה בת) קנה שקוע בפי חבית ומאותו קנה בולט קנה קטן כמין דד ומריח היין דרך אותה דד זה קרוי בת תיהא, ורבינו יעקב (פסחים שם תד"ה אסרה) פוסק שכן הלכה, ומודה רבא בכאן שאסור דריחא דאית ביה פטומא שאני (ע"פ יראים סי' ס"ג). ועוד אומר רבנו יעקב דווקא בתנורים קטנים דנפיש טעם פטומייהו, שהתנורים שבימי חכמים קטנים היו אבל בתנורים גדולין כעין שלנו מותר לאפות פת עם צלי שיש שם אויר גדול (תו' שם), וכן כתב הר"ר אליעזר ממיץ (יראים שם) מפי רבינו יעקב. עוד אומר שם דג שנצלה עם בשר אסור לאוכלו בכותח, רב אשי אמר אפילו במילחא נמי לא דקשי לריחא ולדבר אחר.
